"לעזור לעצמכם זוהי בחירתכם"
קרן עובדת מיל"ם נתניה הובילה אותנו בדרך אבודה, שעד היום אנו לא יודעים את סופה, אבל בדרך זו מצאנו את עצמנו
לאורך תקופה של מספר חודשים הגענו לייעוץ במיל"ם נתניה.
אמי, אחותי ואני הגענו לתמיכה ולייעוץ מאחר שלא ידענו כבר לאן לפנות, בעקבות משברים אדירים עם
אחותי הצעירה, בגירה. משברים שמקורם במחלה של הפרעת אישיות והתמכרות.
קרן עובדת מיל"ם, קיבלה אותנו במאור פנים והסבירה שנשות הצוות "פה" בשביל המשפחות ולא בשביל החולים, לשם שינוי.
גם למשפחות, היא אמרה, מגיעה תמיכה. הם משלמים מחיר לא פחות כבד מהחולים עצמם.
אז, לא הבנו זאת לגמרי, אבל הרגשנו זאת בגופנו ובנפשנו.
לכל פגישה היינו מגיעות עם סיפורי זוועה בלתי אפשריים ובלתי ניתנים להכלה . בלית ברירה
…ספגנו וספגנו ..וקרן הקשיבה ולא שפטה.
קרן לימדה אותנו סבלנות מהי, אמרה שכל אחת מאתנו מגיעה מעולם אחר, עם יכולות שונות, ושהזמן יעשה את שלו.
קרן העבירה לנו את המסר, שבתחילה היה קשה לתפיסה והבנה: שאנו לא אשמים והדברים הם לא תמיד
בשליטתנו. לפעמים צריך להרפות. ניתנה לנו הלגיטימציה להרפות.
היא אמרה שגם אם נהפוך את העולם, "נתרסק" ונקריב את עצמנו ואת בני משפחתנו למען בתנו ואחותנו
החולה, זה לא יעזור. "אם היא לא תעזור לעצמה, אף אחד לא יוכל לעזור לה . לעומת זאת, לעזור
לעצמכם זוהי בחירתכם."
היו ימים שהיינו מרוסקות, וקרן איזנה אותנו ואמרה" "טלפון אחד פחות אליה. זה מה שאני מבקשת".
שיחה אחת פחות אל בתנו ואחותנו, נתנה לנו עוד רגע של שפיות לעצמנו.
רצינו לכתוב על אישה נדירה ומיוחדת, שנתנה לנו את לבה, בינתה ועצמה כדי לעזור ולהוביל אותנו
בדרך אבודה, שעד היום אנו לא יודעים את סופה. רק הזמן יגיד.
אבל בדרך זו מצאנו את עצמנו .
אנו מנסות כל יום לזכור כמה אנו אוהבות ודואגות לבתנו ואחותנו, אך לא שוכחות את עצמנו. זה לא קל.
כל שנכתוב רק ימעיט מערכה של קרן בעינינו.
אנו רוצות לומר תודה על הכל!
